מייד אסביר ואפרט אבל לפני כן קוריוז: ניהלתי עם ידידה טובה שלי שיחת סלון על מה שאני הולך לכתוב היום, היא לומדת פסיכולוגיה התנהגותית במכללה ולכן הנושא עניין אותה. שאלנו ידידה נוספת שהיתה באזור ולא שמעה את השיחה שלנו מה היא חושבת על הדירה שבה היא גרה ביחס לדירות האחרות באותו בניין. (היא גרה בבניין דירות גבוה ובו כ-80 דירות, חלקן עם נוף לים, חלקן גדולות משלה ורובן משופצות הרבה יותר). היא ענתה מייד ללא היסוס שהדירה שבה הם גרים היא הדירה הכי טובה בבניין וניסתה אפילו להוכיח לנו עד כמה היא צודקת. (הם גרים בדירה שלא שופצה 15 שנה, לא מתוכננת נכון בכלל וללא נוף). בדרך כלל, כשאנשים חושבים למכור את הדירה שלהם אני הראשון שאיתו הם מתייעצים. בשלב הזה, הם ממש משוכנעים שברגע שהם יוציאו את הדירה שלהם למכירה-הם פשוט עושים טובה גדולה לאנושות. "הנה אנחנו מוכרים את הבית האולטימטיבי, עם כיווני האוויר הטובים ביותר, עם המטבח הכי נוח בעולם והאמבטיות הכי מפנקות ביקום" לחלק גדול מהמוכרים דרוש די הרבה זמן על מנת לעבור תהליך שבו הם לאט לאט מבינים שהתמחור שבו הם תמחרו את הדירה מורכב מ-80 אחוז מחיר שוק ו-20 אחוז זכרונות ונוסטלגיה. האם חשבתם פעם האם הקביעה שאני מדבר עליה נכונה גם אצלכם? אפילו אני, שגר בבית שכור, וכותב על הנושא ומשתעשע בו המון, מוצא את עצמי לא פעם חושב על הפוטנציאל הגלום בבית שבו אני גר... ישנה עובדה נוספת מעניינת מאוד. אני שם לב שתהליך ההתאהבות בבית מתחיל בשלבים מאוד מוקדמים. כבר בשלב שבו מבשיל המו"מ על רכישת הבית, עוד לפני חתימת ההסכם אצל עו"ד מתחיל תהליך התאהבות של ממש בבית ע"י הרוכשים הפוטנציאליים. הם לרוב מתחילים במסע של שכנוע עצמי וסביבתי כמה הנכס שהם רוכשים הוא מיוחד ושווה וכמה שהם עשו עסקה מצויינת. אוסיף רק בנימה האישית שבעקבות התבוננות בתופעות כאלה ואחרות החלטתי להירשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה. הנושא פשוט מרתק ואני נוכח כל פעם מחדש כמה שכולנו כל כך שונים אבל יחד עם זאת כל כך דומים.